<h1>הלכות שמחות למהר"ם מרוטנבורג סימן ד'</h1>
<h2>דף יד:</h2>
כתוב בהלכות גדולות היכא דשכיב שיכבא ביו"ט שני או ביו"ט ראשון או בחולו של מועד או ביו"ט ראשון של שני ימים טובים אחרונים לא נהיג אבלות עד דנפקי כולהו יומי טבי, אבל יומא בתרא שהוא מדרבנן מסלק סליק למנין [שבעה] ואבילות לא נהיג ביה כלל, אבל שכיב ליה שיכבא ביום טוב שני האחרון של יו"ט נוהג אבילות וסליק למנין ז' דאתי עשה וודאי דיחיד ודחי עשה ספק דרבים, דכתיב (עמוס ח' י') ואחריתה כיום מר, והוא מדאורייתא ויו"ט אחרון ספיקא דרבנן, וכן פסק האלפסי ושאר גאונים, אבל ספר הדינים חולק על סברא זו וגם ר"ת כתב על דברי הה"ג דלא סמכינן אהא מילתא, ורב יהודאי גאון ז"ל מאור עינים הוה ופעמים שהיו כותבים תלמידיו לפניו בשמו אשר לא ציוה ולא עלתה על לבו, דהא אמרינן בפ"ק דכתובות (ג' ב') הרי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש לקבור את מתו ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות, ופירש רבינו שלמה התם דכיון דכבר התחיל בחופה הו"ל גביה כרגל, והשתא לדברי ה"ג אמאי לא אתי עשה וודאי דיחיד דאורייתא ודחי עשה דחופה דרבנן, דלא חמירא חופה מיו"ט אחרון דתרווייהו דרבנן, אלא נוהג ז' ימי המשתה קודם שיתחיל באבילות, א"כ ה"נ בשכיב שיכבא ביו"ט אחרון הואיל והתחיל המועד קודם האבילות יגמור המועד, ור"י דחה אותה ראיה דשאני התם דיום מיתה ויום קבורה עבר קודם שבעת ימי המשתה כדקתני בועל בעילת מצוה ופורש בלילה ולמחר קובר מתו, וההוא יומא קמא דאורייתא יום אנינות הוא וכל דין אנינות יהבינן ליה, ואחר אותו היום נוהג ז' ימי המשתה וכבר עבר יום ראשון דאורייתא כדאמרינן פרק טבול יום (זבחים ק' א') יום מיתה דאורייתא, ורבי יהודה ז"ל הקשה על דברי ה"ג מהא דאמרינן פרק השולח (גיטין ל"ח ב') מעשה בר' אליעזר שבא לביהכנ"ס ולא מצא שם עשרה ושיחרר עבדו והשלימו לעשרה, ומסיק עשה דרבים שאני אע"ג דלעולם בהם תעבודו דאורייתא ותפילה עשה דרבנן לא אתי עשה דיחיד דאורייתא ודחי תפילה דרבנן, ויש לומר דשאני התם שזכה וזיכה את הרבים אבל אם הוא אינו מתאבל ביו"ט האחרון הוא עצמו מקיים העשה דרבים אבל אין אחרים זוכין בזה כלום, ויש מקשים על דברי ה"ג מדאמרינן בפרק ואלו מגלחין (מו"ק כ' ב') שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה עולה ואינה נוהגת אלא יום אחד, ומשמע נמי שמע ביו"ט אחרון של רגל, ואי כחול משוית ליה היה לו לנהוג שבעה ושלשים כאילו שמע בחול, מיהו הא נמי יש לדחות דיום שמועה דרבנן כדאמרינן בפרק טבול יום (זבחים ק' ב') ולהכי לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים כיון דתרווייהו דרבנן, אבל יום מיתה דהוי דאורייתא דחי עשה דרבנן. מיהו נראה דלא נהיג אבילות ביו"ט אחרון אפילו שכיב שיכבא בו ביום מדאמרינן בפרק בתרא דמו"ק (י"ד ב') אבל אינו נוהג אבילותו ברגל אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, ואי אבילות דהשתא הוא, פירוש שמת ברגל, לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים, ואי איתא כדברי ה"ג הו"ל לחלוק ולומר דביו"ט אחרון נוהג, אלא ש"מ שאינו נוהג אבילות ביו"ט כלל, ואם תאמר ומ"ט לא נהיג, היאך בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה כדפריך בפרק האשה רבה (יבמות פ"ט ב'), ונראה כרבי' שמחה ז"ל דיום קבורה לא הוי דאורייתא אלא לענין ליאסר בקדשים דאהא מייתי לה בפרק טבול יום (זבחים שם) כדכתיב (ויקרא י' י"ט) ואכלתי חטאת היום וכו', אבל לחליצת הסנדל ולתשמיש המטה ורחיצה ותכבוסת לא אסיר מדאורייתא אלא מדרבנן אפילו ביום ראשון, והשתא ניחא היכא דשכיב שיכבא ביו"ט אחרון לא נהגא אבילות בו ביום דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים כיון דתרווייהו דרבנן, וקשה לרבינו שמחה א"כ היכא קאמר התם אי אבילות דמעיקרא אתי עשה דרבים וכו' הו"ל למימר אתי עשה דאורייתא ודחי עשה דרבנן כיון דכל הילכות אבילות מדרבנן לבד מאכילת קדשים וזה לא היה נוהג בימי האמוראים, ולא מצינן לשנויי בחולין שנעשו על טהרת הקודש וזה היה נוהג אפילו בימיהם כדאמרינן בפ"ק דנדה (ו' ב') חבריא מדכן בגלילא ומשכחת לה כגון שנקבר מערב יו"ט דאי לא היה יו"ט הוה אסור בלילה בקדשים ובחולין שנעשו על טהרת הקודש דיום מיתה תפיס לילו, דבהא לא מיתרצא קושיין דאפילו למ"ד חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי (חגיגה כ' א') הא לא הוי דאורייתא אלא דרבנן, אמנם בלא"ה קשה דהא מסקינן בפרק טבול יום (זבחים שם) דכולהו תנאי ס"ל דאנינות לילה מדרבנן ואפילו ביום מיתה לבר מר' יהודה דס"ל יום מיתה תפיש לילו מדאורייתא, והכי משמע בפסחים (צ"ב א') ובברכות (ט"ז ב') ודוחק לומר סתמא דתלמודא כר' יהודה, כן הקשה ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל. ותירץ וז"ל אלא הא דאמר הכא דאיכא עשה באבילות דמעיקרא באבילות שלשים יום קאמר דהיינו גיהוץ ותספורת דילפינן (מו"ק י"ט ב') פרע פרע מנזיר דכתיב (ויקרא י' ו') בבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, הא אחר שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה וגמרינן האי פרע מנזיר דכתיב ביה גדל פרע שער ראשו (במדבר ו' ו') והוי ל' יום ואיתקש אבילות דשלשים דבגדים לאבילות דתגלחת דכתיב ראשיכם ובגדיכם, והיינו שאינו מאחה עד ל' יום, ונהי דאבילות שבעה ליכא עשה דאורייתא אלא חד יום דכתיב (ויקרא י' י"ט) הן היום הקריבו ודרשינן בזבחים (ק' ב') היום אסור והלילה מותר וכתיב נמי ואחריתה כיום מר (עמוס ח' י'), אבל אבילות דגיהוץ ותגלחת הוי ל' יום כדאמרינן, וכתיב נמי ביואב באשה התקועית ולבשי בגדי אבל כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת (שמואל ב' י"ד ב'), אלמא אשכחן בגיהוץ טפי מחד יומא ובכה"ג הוא דאמרינן הכא אי אבילות דמעיקרא הוא כגון ח' ימים לפני הרגל אע"ג דאיכא עשה דיחיד כל ל' יום בגיהוץ ותספורת, אתי עשה דרבים ודחי ליה ומבטל ליה לגמרי, וכ"ש אבילות דשבעה דאפילו עשה נמי ליכא ביחיד דאתי עשה דרבים ודחי ליה לאיסורא דרבנן עכ"ל. מיהו לא נראה לי האי פירוש שפירש דאבל שלא פרע ולא פירם חייב מיתה דאורייתא, דא"כ ניחשביה בהדי אלו שבמיתה בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין פ"ג א'), ודוחק לומר תנא ושייר דהא תנא אלו, ובפ"ק דקידושין (ט"ז ב') פריך תנא תני אלו ואת אמרת תנא ושייר אלא וודאי אינה במיתה דאורייתא, ואע"ג דאמר רב תחליפא אמר שמואל אבל שלא פרע ופירם חייב מיתה (מו"ק כ"ד א') אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ומיתה דקאמר מיתה מדבריהם וכמו כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני (נדרים ז' ב') וכי ההיא דאמרינן (שבת ק"י א') חיויא דרבנן טרקיה וכהנה רבות, ועוד דאי מיירי שהוא ח' ימים קודם הרגל היכי קאמר אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד כיון דכבר עברו ז' ימים לפני הרגל, והלא ברגל נמי אסור בגיהוץ ותספורת א"כ היכי מידחי עשה דיחיד ע"י עשה דרבים, מיהו זה יש לתרץ לי דהא דקאמר אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד היינו ללבוש בגדים מגוהצים דבימי אבלו אסור וברגל מותר, ועוד א"כ נדרוש נמי יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אוהל מועד ולא תמותו (ויקרא י' י"ט) הא אחר שלא שתה ימות, אלא ודאי כל היכא דמצינן למידרש מכלל לאו אתה שומע הן דרשינן ליה ולא דרשינן הא אחר, וא"כ גבי שתויי יין נידרוש הא אם תשתו תמותו, וכן בפרועי ראש דרשינן הא אם תפרעו ותפרומו ותעבדו עבודה תמותו, והא דדרשינן (סנהדרין פ"ד א') גבי ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל, היינו טעמא התם דלא מצינן למידרש בענין אחר דליכא למידרש הא אם יצא מן המקדש חילל, דמאי חילול עבודה שייך היכא דיצא מן המקדש הרי לא עבד, ונראה לי דהא דקאמר התם אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד משום דבעי לפרושי דאין אבילות ברגל לכו"ע ואפילו לר' יהודה דאמר אנינות לילה דאורייתא (זבחים שם), וכ"ש למאן דפליג עליה דלא משכחת לעשה כלל, ולעולם מיירי במת מערב יו"ט, והשתא נמי ניחא דלא קאמר אתי עשה דאורייתא ודחי עשה דרבנן משום דבעי לאשמועינן דאין אבילות ברגל אפילו לענין אכילת קדשים בזמן שבית המקדש קיים, ועוד דלא מתני ליה בתר הכי אי אבילות דהשתא לא אתי עשה דרבנן ודחי עשה דאורייתא דהא מיירי נמי ביו"ט אחרון דאידי ואידי דרבנן נינהו.
